משימת הישרדותו האישית של בנימין נתניהו הפכה בשבוע החולף לכמעט בלתי אפשרית. חשוב לזכור שנתניהו הוא טום קרוז של הפוליטיקה ומתמחה בפיצוח משימות בלתי אפשריות, אם כי מול אתגר כזה הוא עוד לא עמד: אי הצלחתו להרכיב ממשלה אחרי ניצחון אדיר בבחירות היא תקדים שעלול לדרדר אותו למדרון חלקלק. כדי שיוכל להקים ממשלת ימין אחרי בחירות 17 בספטמבר הוא צריך להשיג בסביבות 40 מנדטים. הלו"ז המשפטי-פלילי שלו מתקדם במקביל ואין סימנים להאטה כלשהי. זה אומר שנתניהו נלחם גם נגד השעון המתקתק. הסיכויים שהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט יסכים לדחייה נוספת לשימוע שלו, שנועד ל-10 ביולי ונדחה ל-2 באוקטובר, הם אפסיים. זה אומר ששבועיים אחרי הבחירות הוא יהיה כבר בשימוע שאחריו החלטת יועמ"ש. זה נראה כמו תחילת הסוף.
נקודת האור של נתניהו היא העובדה שהצליח לגרום ל-74 חברי כנסת להשתתף בהתאבדות פוליטית המונית בשידור חי [28 במאי], לפזר את הכנסת כחודש ימים לאחר שהושבעה, לוותר על חלום חיים שלא בטוח שיצליחו להגשימו מחדש, רק כדי לסייע לו להימלט מאימת הדין. האירוע מסמן את העובדה שהקסם של נתניהו לא פג עדיין, האימה שהוא מטיל על כל שאר הפוליטיקאים בחלק הימני של המפה הפוליטית, ממשיכה להיות משתקת. אנשים כגדעון סער, ישראל כץ, יולי אדלשטיין, גלעד ארדן ורבים אחרים מזהים את הסיטואציה המופרכת אליה נקלע הליכוד תחת נתניהו, אבל הם לא מצליחים לגייס תעצומות נפש כדי לנסות לשנות אותה.