אחד הדברים המרגיזים ביותר בנושא העימותים השבועיים על גבול רצועת עזה, הוא שאין שום הפתעות בתסריט הזה. הפלסטינים בבית הסוהר הצפוף הזה, מוכנים – לפחות בחלקם – לסכן את חייהם כדי להפגין את זעמם. הצבא החזק ביותר באזור עדיין איננו יודע בדיוק כיצד לפעול מול אזרחים בלתי חמושים, והוא יורה. חמאס רואה ברכה ביוזמה העממית, ומעניק לה אמצעים ומסגרת ממסדיים, כאשר כל הרוג פלסטיני מהווה הישג עבורו. חלק מהעולם מבקר את ישראל על שימוש בלתי מידתי בכוח, אבל היות וארה"ב איננה משתתפת בביקורת הזו, ממשלת נתניהו אינה מודאגת.
זהו תסריט שסופו ידוע מראש, גם משום שיש לו תאריך יעד: 15 במאי - היום שבו העם הפלסטיני מציין את ״יום הנכבה״. במועד זה אמורה להתקיים ההפגנה האחרונה והגדולה ביותר, שבה אמורים להיהרג פלסטינים במספר גדול מזה שבשבועות הקודמים. אחרי זה, קרוב לוודאי, ישובו ימי השישי למסלולם. חמאס יראה במהלך הזה "ניצחון", משום שהצליח להוביל מהלך ציבורי משמעותי, למנוע מהרשות הפלסטינית העוינת הטלת סנקציות נוספות על רצועת עזה, והוכיח כי הוא הגוף הפוליטי המשמעותי ביותר בשטח, למרות 11 שנים שבהן הוכיח את חדלונו השלטוני. הוא יוכל להתהדר בכמאה הרוגים פלסטיניים, אם לא למעלה מכך, מאות רבות של פצועים, ותחושה פלסטינית שתחכום מצדם עשוי למשוך תשומת לב תקשורתית, גם כשלעולם כבר די נמאס מהסכסוך הישראלי-פלסטיני והפנים-פלסטיני.