סמלים וטקסים היו מאז ותמיד הצד החזק של הימין הישראלי. אנשי "המחנה הלאומי" נוהגים לבחון בשבע עיניים את שפתותיהם של שופטים ערבים ושחקני כדורגל בני מיעוטים, שמא הם מתחמקים משירת ההמנון, כולל המשפט "נפש יהודי הומיה". לא תתפסו את שרת התרבות מירי רגב בלי צרור דגלי כחול-לבן בתא המטען של מכוניתה, מוכנים להנפה והתרסה נגד אלה שאינם בצד הנכון של המפה הפוליטית (כלומר, בצד שלה). לפני שנתיים היא תהתה "מה שווה תאגיד השידור אם אנחנו (כלומר הליכוד; ע״א) לא שולטים בו?" כעת היא לא מבינה מה שווה ועדת השרים לסמלים וטקסים, שהיא עצמה עומדת בראשה, אם אנחנו (כלומר, משפחת נתניהו) לא שולטים באירוע המרכזי של יום העצמאות ה-70 של המדינה.
רגב תוקפת את יולי אדלשטיין, אשר מסרב להיות יו"ר הכנסת הראשון שיאפשר לראש הממשלה לנאום על במת הטקס, שבאופן מסורתי מאורגן ומנוהל על ידי הכנסת. הזירה התקשורתית גועשת, ונתניהו משקיף מהיציע, כאילו העניין אינו נוגע לו. אף מילה בדף הפייסבוק שלו ושום ציוץ בחשבון הטוויטר. לכאורה, לפנינו רק עוד מהלך מבית היוצר של פוליטיקאית שאינה מחמיצה הזדמנות לשרת את אדוניה.
אך מה שנראה כמאבק אגו בין שני פוליטיקאים בכירים סביב כיבוד עתיר חשיפה תקשורתית, אינו אלא קצה קרחון שמאיים לרסק את אחד מעמודי התווך של החברה הישראלית. עדות לכך אפשר למצוא בנימוקיה של דוברת צבא ההגנה לישראל בדימוס, שעברה הסבה לדוברת צבא ההגנה למשפחת נתניהו, לצירופו של ראש הממשלה לרשימת הנואמים בטקס.