מצבם של הפלסטינים מזכיר חתול שרודפיו דחקו אותו לפינה ללא מוצא. הוא מחפש דרך מילוט, מיילל בתחינה, מנסה להתיידד, אך לאחר שההתנגדות הלא אלימה נוחלת כישלון, הוא לא מניף דגל לבן. בייאושו החתול שולף ציפורניים, מסתער על האויב גדל המידות ונועץ בו את שיניו. בראשית שנות הכיבוש שהחל ב-67', הפלסטינים ניסו להיות נחמדים לישראלים שהשתלטו על אדמותיהם. הם ניסו להתיידד עם בעל הבית החדש, עזרו לו לבנות התנחלויות וטיפחו את גינות הנוי של השכנים היהודים בעלי זכויות היתר.
אחרי שהם שלפו ציפורניים באינתיפאדה הראשונה שנפתחה בשלהי 87', הם הכירו בישראל בגבולות 67' והתחייבו להפסיק את המאבק המזוין. בספטמבר 93' הם חתמו בבית הלבן על הסכם, שלמיטב שיפוטם היה אמור לשלוח אותם לחופשי. תחת זאת, ההסכם דחק אותם למכלאת שטחי A ו-B, והעמיק את אחיזתה של ישראל ב-60 אחוז מהגדה.