בשבוע שעבר [21 ביולי] טענתי כאן כי הדרג המדיני בישראל נוחל כישלון חרוץ במערכה על דעת הקהל הפלסטינית, מה שמכונה בפיו של שר הביטחון משה יעלון "צריבת התודעה". יותר מ-1000הרוגים, 6,200 פצועים ומאות אלפי חסרי בית המנותקים מרשתות המים והחשמל, לא שכנעו את חמאס להניף דגל לבן. בצד המספר הגדל של הרוגים ופצועים בקרב הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, מתנגדי הפיוס עם הפתח בקרב חמאס זוקפים לזכותם את הפסקת הטיסות של חברות זרות לנמל התעופה הראשי של ישראל, ואת המחיר הכלכלי והתדמיתי העצום שהמלחמה גובה ממנה. צעדות המחאה של אלפי פלסטינים מהגדה המערבית לעבר מחסום קלנדיה, ההתקוממות במזרח ירושלים וההפגנות במגזר הערבי בישראל, מצביעות על תמיכה גוברת במאבקו של חמאס נגד ישראל.
אם במערכה על התודעה הפלסטינית הממסד הישראלי אינו רווה נחת, הוא רשאי להתנחם בהישגים מרשימים בצריבתה של התודעה הישראלית. הדיווחים והפרשנויות באמצעי התקשורת המקומיים (ובמידה מסוימת גם הזרים), כמו גם מדבקות על פגושי מכוניות ושלטי חוצות ובמיוחד השיח ברשתות החברתיות, מעידים על תמיכה גורפת במדיניות הממשלה. הציבור הישראלי – מהימין הסהרורי ועד השמאל הציוני – בולע בשקיקה את הגרסה על פיה מבצע "צוק איתן" הוא מלחמת אין ברירה. על פי הגרסה הזאת, מאות הילדים והתינוקות העזתים שנקברים מתחת להריסות מבנים (במיוחד אלה שמשמשים מסתור למנהרות או ללוחמי חמאס ולחומרי לחימה), הם כורח בל יגונה של הצלת מאות ילדים ותינוקות ישראלים מגורל דומה. מיסגור כזה מצדיק את מותם של 43 חיילים ישראלים, את מותם של ארבעה אזרחים היום [28 ביולי] ואת הפיכת צפירות האזעקה והמירוץ למרחבים מוגנים כתרומה למאמץ המלחמתי.