עמיתי בן כספית תהה כאן השבוע, אם מפיצי הספק מידע ספק בדיה על אודות ריגול ישראלי בארצות הברית מחוברים לגורמים בכירים בממשל האמריקאי. אם אמנם בבית הלבן, בפנטגון או במחלקת המדינה החליטו להעכיר את האווירה בין וושינגטון לירושלים, הדבר צריך להדיר שינה מעיניהם של אזרחי ישראל לא פחות מאיום הגרעין האיראני. אולם גם אם ממשל אובמה אינו שותף למזימה, אין בכך כדי להרגיע את דורשי טובתה של ישראל. מדוע עורכיו של כתב עת אמריקאי יוקרתי כמו ניוזוויק החליטו לפרסם סיפור שפוגע ביחסי ישראל-ארה"ב, על אף הכחשותיהם הנמרצות של הדרגים המדיניים והביטחוניים הבכירים ביותר בירושלים? איך קרה שאותם דרגים בכירים ביותר אמינים פחות מאשר סיפור עיתונאי מפוקפק על אדם שנכנס לתעלת איוורור?
ובאותו עניין, בימים אלה ראה אור בארה"ב ספר בשם משבר מפוברק (Manufactured Crisis) שכתב העיתונאי גארת פורטר. בספר נטען כי ב-2002 המוסד שתל במחשב נייד מסמכים מפוברקים על מתקני העשרת האורניום בנתנז. לדברי פורטר, המסמכים הללו היו הבסיס לטענה האמריקאית-ישראלית כי במשך שני עשורים איראן הוליכה שולל את הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). הוא מצטט בכיר גרמני בדימוס שאמר לו, כי פעיל במוג'האדין חלק (ארגון טרור שעבד עבור סדאם חוסיין נגד המשטר האיראני וקיים קשרים הדוקים עם המוסד) העביר את המסמכים לידי המודיעין הגרמני. המחבר טוען כי דו"ח סבא"א מ-2003 הסתמך על אותם מסמכים. הניאו-שמרנים בוושינגטון, שחתרו להפלת המשטר באיראן, מיהרו להפיץ בקרב העיתונות העולמית את הכותרת המרעישה מהדו"ח, שלפיה טהרן הסתירה במשך 18 שנים תוכנית חשאית רחבת היקף לנשק גרעיני. כעבור כמה חודשים התברר לפקחי הארגון כי המידע על נתנז היה חסר בסיס.