הסכסוכים המשפטיים המתמשכים בין מדינת ישראל למיעוט הבדואי שבה, ביחס לבעלות על אדמות בנגב, נדמים בראשונה כנדבך נוסף בסיפורי דוד וגוליית ויחסי רוב ומיעוט במדינת ישראל ובמזרח התיכון. אך המחלוקת בין מדינת ישראל לקהילה הבדואית היא בו בזמן אוניברסלית יותר וספציפית יותר משאלות רוב ומיעוט רגילות. אוניברסלית מכיוון שהיא נוגעת בשאלת החיבור הבלתי אפשרי בין מדינת רווחה מודרנית לחברות פטריארכליות מסורתיות שדורשות להתמיד במסורותיהן, ויותר ספציפית מכיוון שהיא נוגעת באופן הייחודי שבו הבדואים כשבטים נוודים מתייחסים לבעלות על אדמה.
הרעיון האוניברסלי של רב תרבותיות עוסק בערך השווה של מסורות שונות והצורך לכבד אותן, גם כשהן שונות מהותית מאלה של הרוב. אבל מה צריכה מדינה לעשות כאשר חוקיה שלה מתנגשים עם המסורות המקומיות? איפה יש לשים את הגבול, תרתי משמע?