קשה למצוא פוליטיקה הפכפכה, תזזיתית ובלתי צפויה יותר מהפוליטיקה הישראלית. אבל גם ביחס לעצמה, הפוליטיקה הישראלית שוברת בפרשת אביגדור ליברמן שיאים חדשים של ביזאר, שלא היו מביישים טלנובלה דרום אמריקאית זולה במיוחד. העניין הוא, שמול הסיפור עצמו, מגוחך ככל שיהיה, ניצבות השלכותיה של הפרשה הזו, שיכולות להקרין על המפה הפוליטית בישראל בפרט, ועל המתרחש במזרח התיכון בכלל. כאן, אגב, זה מפסיק להצחיק.
שר החוץ לשעבר, ואולי גם בעתיד, אביגדור ליברמן, התייצב ביום רביעי האחרון, לפני כיומיים (29 במאי), בפני שלושה שופטים בבית משפט השלום בירושלים, ועלה אל דוכן העדים. שבע שעות הוא שהה שם, לא איבד את שלוות רוחו, פיזר הלצות ומצב רוח טוב, עשה כל מה שהוא יודע כל כך טוב לעשות. העדות הזו תימשך בישיבה הבאה, אחריה תסתיים "פרשת ההגנה", אחר-כך יפרשו השופטים ללשכותיהם, ולאחר כמה שבועות, כנראה עוד בקיץ הזה, יכריעו את גורלו של ליברמן, אולי גם את גורלה של מפלגתו "ישראל ביתנו", ואולי גם את גורל קרב הירושה המסתמן בליכוד שאחרי נתניהו, ואולי גם את גורל התהליך המדיני וסיכויי ההתלקחות הגבוהים-תמיד במזרח התיכון. כזה הוא ליברמן. ידו בכל, יד כל בו.