בפעם האחרונה שבה אישיות שעמדה בראש המחנה הליברלי ויתרה על הקמת ממשלה, היא ויתרה על כך למשך יותר מעשר שנים, שבהן הנהיג איש ימין מובהק את מדינת ישראל. ציפי לבני הייתה אמורה להקים מחדש את ממשלת אולמרט, לאחר שזה נדחק להתפטר על רקע החשדות כלפיו [2008]. ההמשך ידוע – לבני חשה מיאוס מהמשא ומתן עם המפלגות החרדיות, וקיוותה כי הקדמת הבחירות תביא לה ניצחון שימנע מהמפלגות הללו להציג לה תנאים בלתי אפשריים. אולם ניצחון מפלגתה קדימה במנדט אחד לא אפשר לה הקמת קואליציה, והשאר היסטוריה. מינויו ההזוי של נפתלי בנט לשר ביטחון, שנים מאוחר יותר, מוכיח כי נתניהו איננו נחוש פחות מאשר לפני עשור במירוצו להבטיח את המשך כהונתו כראש ממשלה
בני גנץ קיבל כעת הזדמנות נדירה להרכיב ממשלה, לא משום שסיעתו כחול לבן גדולה במנדט מהליכוד, אלא משום שאביגדור ליברמן, יו"ר ישראל ביתנו, החליט למנוע ניצחון מנתניהו. המניע להחלטתו של ליברמן למלא את תפקיד הליברל בגלגולו הנוכחי איננו ברור ואיננו חשוב. כל עוד זה המצב, זוהי חובה פטריוטית להציל, בעזרתו, את ישראל מידי גורמים חשוכים וקיצוניים, ולפתוח פרק חדש בתולדותינו. ויתור על האופציה להחזיר את המחנה הליברלי לשלטון הוא סיכון גדול מדי, שיובן רק אם באמת כל שאר הדרכים יהיו סגורות.