בשנת 1988 סיים בנימין נתניהו את תפקידו כשגריר ישראל באו"ם ושב ארצה. הוא היה כמעט אלמוני. הוא כינס מסיבת עיתונאים והודיע שהחליט להצטרף לליכוד ולהיכנס לפוליטיקה. נתניהו היה אז טירון פוליטי חסר כל ניסיון. "נסיכי הליכוד", אותה שכבת מנהיגים צעירים שסומנה להנהגת העתיד בליכוד ביום שאחרי מנחם בגין ויצחק שמיר, קיבלו אותו בגיחוך מתמשך. אהוד אולמרט, דן מרידור, רוני מילוא וחבריהם לא באמת ספרו את העוף המוזר עם האנגלית המשובחת מדי שבא מאמריקה ומתנהג כאילו גילה אותה. הם לא ידעו עדיין שמולם מתייצבת המכונה הפוליטית המשוכללת והקטלנית ביותר בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית המודרנית.
היחיד שזיהה את האיום היה חבר כנסת זוטר יחסית אבל בית"רי ותיק ומנוסה בשם ראובן (רובי) ריבלין. הוא הזהיר את הנסיכים במילים בוטות: אל תזלזלו בביבי, אמר להם ריבלין, הוא כאן כדי להישאר, הוא בא כדי למחוק אתכם והוא ימחק אתכם עוד לפני שתבינו מה קורה. הנסיכים נדו לעברו של ריבלין ברחמים. היום, הוא זה שנד לעברם ברחמים. נתניהו הצליח לחסל, להבריח ולהתיש את כולם. ריבלין עדיין כאן.