מצוקתם של 1.8 מיליון פלסטינים נצורים [בעזה], שחיים במרחק של פחות משעת נסיעה ממרכז הארץ, אינה מטרידה את מנוחת רובו של הציבור הישראלי. שלא לדבר על רוב נבחריו. מעטים יודעים כי 20 אלף בני אדם חיים בין הריסות בתיהם שנפגעו מהפצצות ישראליות, והם חלק מ-90 אלף עקורים פלסטינים מבתיהם, מחציתם ילדים (כך על פי סקר שערכה "קבוצת עבודה לענייני עקורים" בחודשים אוגוסט-דצמבר 2015, אשר פורסם בשבוע שעבר בדו"ח מקיף של המשרד לתיאום עניינים הומניטאריים של האו"ם). ליושבי הפאבים בתל אביב לא מפריע שתושבי עזה סובלים מהפסקות חשמל שמגיעות ל-12 שעות ביממה ויותר (על פי נתוני עמותת ״גישה״, ב-2015 היו תקופות שבהן תושבים נהנו מאספקת חשמל של בין שלוש לארבע שעות ביממה). כמה ישראלים יודעים ששיעור האבטלה ברצועה הגיע כבר ל-38.4 אחוזים וליותר מ-50 אחוזים בקרב צעירים?
את הגישה המקובלת בקרב הישראלים למצבם של העזתים אפשר לסכם במלים: "מי שיורה קסאמים על יהודים מגיע לו שיסבול". והנה, דווקא מהאגף הימני של הימין הקיצוני הגיח בשבוע שעבר פוליטיקאי שקורא לשיפור מצבם של תושבי הרצועה. הדברים הבאים יצאו מפיו של שר החקלאות אורי אריאל מפלג "תקומה" שבמפלגת הבית היהודי: "אין להם שום נמל בינלאומי... למה שלא יהיה להם נמל?" בהמשך הוסיף אריאל, בהתייחסו לראש הממשלה: "מה אתה עומד מנגד ואומר 'נשקול, נשקול'. מה נשקול? אנחנו שוקלים כבר 47 שנים... תעביר להם גז לשכם, לחברון, לטול כרם, לג'נין. יש לנו גז. חד-צדדית. לא בתנאי האמירה הידועה שלו (של נתניהו) 'יתנו - יקבלו'. אנחנו אחראים לאזור. תנו להם מים".