נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו באו"ם [1 באוקטובר] היה, כתמיד, מלאכת מחשבת ראויה של כתב אשמה כלפי צביעותם של האו"ם והעולם, השותקים נוכח האיום האיראני ושליחו חיזבאללה. זה היה נאום רהוט, מושקע עד לפרטים הקטנים ביותר, כולל הבעות הפנים וגימיק השתיקה, אבל בולט בחוסר הרלוונטיות שלו ובניתוקו מהמציאות. נאום של שגריר מצטיין באו"ם, לא של ראש ממשלה ותיק ומנוסה שמציג לעולם ולעמו חזון ותוכנית פעולה.
עיקרו של הנאום הוקדש לסכנה האיראנית. מהבחינה הזו אין בו כל חשיבות נוכח העובדה שהסכם הגרעין הוא עניין גמור. לעניין הפלסטיני הקדיש נתניהו רק דקות מעטות: הוא האשים את אבו מאזן במצב וחזר על מחויבותו [של נתניהו] לחזון שתי המדינות. לא היה בדבריו רמז לתוכנית מול מה שנראה כמו ניצני אינתיפאדה שלישית.