בשבוע שעבר הזכרתי כאן את האסטרטגיה שהציג ראש הממשלה בנימין נתניהו, בעקבות מה שהיה קרוי פעם "הפרות סדר" והיום "טרור האבנים". נתניהו הבטיח כי "מי שיפגע בנו, אנו נפגע בו". למרבה הצער, בעיקר צערם של הילדים שנהפכו בשבוע האחרון ליתומים, האיום של המנהיג ה"חזק מול החמאס" (סיסמת הבחירות של הליכוד) לא עצר את הטרוריסטים שרצחו [1 באוקטובר] את נעמה ואיתם הנקין לעיני ארבעת ילדיהם. השתיקה של המנהיג ה"חזק בביטחון" (עוד סיסמת בחירות) באולם עצרת האו"ם, במחאה על "שתיקת העולם" לנוכח הטרור, לא הרעישה עולמות למחרת פיגועי השבת בירושלים (3 באוקטובר). נחמיה לביא ואהרן בנט ז"ל נוספו לקרבנות מעגל הכיבוש-הקיפאון-האלימות-הכיבוש, שצייר נתניהו. נאום הקפצון של מחמוד עבאס (אבו מאזן), זה שהובטח להיות פצצה, היווה אות אזהרה לכך שגם בצד הפלסטיני מחנה האלימות תופס את מקומו של המחנה המדיני.
נאום השתיקה של נתניהו היה עוד גימיק שקוף, נאום הקפצון של אבו מאזן היה עוד שריקה באפלה. נאום ההתעלמות מהסכסוך המדמם בין ישראל לפלסטינים, שנשא הנשיא אובמה מעל אותה במה, הינו הפרת התחייבות שנתן לשני העמים. בנאומו המכונן בקהיר ביוני 2009 הבטיח אובמה, כי "בכוונתי להביא להגשמת היעד הזה (פתרון שתי המדינות) באופן אישי, בכל הסבלנות שמשימה זו דורשת... הגיעה השעה שהם (הישראלים והפלסטינים) - וכולנו - נמלא את הבטחותינו. זהו האינטרס של ישראל, האינטרסים של פלסטין, האינטרסים של אמריקה והאינטרס של העולם".