הפרתה של הפסקת האש בין ישראל לחמאס מעמידה בספק את סיכויי הצלחתו של המאמץ המצרי להביא את הצדדים ל"הסדרה" (מילה מכובסת ל"הסכם"). כישלון היוזמה המצרית נעוץ במידה רבה, אם לא מכרעת, בסירובם של הצדדים לקבל שתי החלטות אסטרטגיות: חמאס ושאר ארגוני האופוזיציה לפתח מתחמקים מההחלטה לקבל את מרותן של הרשות הפלסטינית, בראשותו של הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן), ושל ממשלת הפיוס על רצועת עזה. הם מתקשים להתחייב לשתף פעולה עם מנגנוני הביטחון של הרשות בגדה המערבית, לאמץ את נוהליהם של אותם מנגנונים ולציית להוראות של מפקדיהם. במקביל, הצד הישראלי דבק באשליה שההתנתקות החד-צדדית מעזה הפרידה את הרצועה, על 1.8 מיליון תושביה, מהבעיה הפלסטינית ומפתרונה.
לאל-מוניטור נודע כי שעות ספורות לאחר פיצוץ השיחות בקהיר, ראש המשלחת הפלסטינית, עזאם אל-אחמד, אמר כי התעקשותה של ישראל על דרישתה לפירוז הרצועה היא הסיבה לכישלון המשא ומתן. גם אם פירוק חמאס מנשקו היא תנאי לגיטימי במשא ומתן, על ישראל להבין כי מי שדורש מהפלסטינים לכבד את הסעיף הביטחוני על פירוז הרצועה בהסכם אוסלו, חייב לכבד את הסעיף באותו הסכם שלפיו הגדה ורצועת עזה הם יחידה מדינית אחת. במלים אחרות, על ישראל להביע נכונות להתנתק באופן חד-צדדי ממה שמכונה "מדיניות הבידול" - מדיניות שהונהגה כבר בתקופת ממשלת אולמרט, וכישלונה הוכח בתקופת ממשלות נתניהו.