ישראל הפכה, כמעט בן לילה, למעצמת גז טבעי. שדות הגז של "תמר" ו''לווייתן" מכילים כמויות גז שיכולות לכלכל את הצריכה הישראלית יותר מחמישים שנה. ועדה ממשלתית מכובדת ישבה על המדוכה חודשים ארוכים, שמעה את כל המומחים וקראה את כל הניתוחים, ובסופו של דבר החליטה לחלוק את האוצר הזה כמעט חצי-חצי בין שימוש לצרכים פנימיים, ויצוא. "ועדת צמח" קבעה כי 53% מהגז הישראלי שנמצא עד כה יופנו ליצוא, ו-47% יישמרו עבור המשק הישראלי, ויבטיחו בכך בין 25 ל-30 שנות עצמאות אנרגטית.
לכאורה, החלטה מידתית ומנומקת. היא הייתה עוברת כמעט ללא קריאות ביניים לפני עשר שנים, או אפילו חמש. אבל לא הפעם. לא בתנאי השוק החדשים שנבראו בעולם. בישראל קמה תנועת מחאה צעקנית שדרשה לייעד את רוב-רובו של הגז הטבעי לצרכי פנים. הפגנות התקיימו על בסיס כמעט יומי מול ביתם של ראש הממשלה, שר האנרגיה, שר האוצר ובכירים נוספים הקשורים להחלטה. הממשלה התעכבה חודשים ארוכים בהתלבטות מה עושים. אימת ההמונים נפלה על מקבלי ההחלטות בישראל, כמו גם בשאר העולם, מאז פרצה מחאת "הצדק החברתי" בקיץ 2011. בסופו של דבר אזרו המנהיגים אומץ, ולאחר התלבטות ארוכה הודיעו על המתווה הסופי: מסקנות הועדה המקצועית שונו, הכמות המיועדת ליצוא הופחתה לכ-40% בלבד, המשק המקומי יקבל 60% מהגז, ואפשר להירגע.
