האמת, התרגשתי כשהאייר פורס 1 של ברק אובמה החליק על מסלול הנחיתה בנמל התעופה בן-גוריון - אולי זה היה בגלל כל האווירה מסביב - תזמורת צה״ל מנגנת את המנוני שתי המדינות, משמר כבוד של חיילים במדים מצוחצחים, וכל ראשי המדינה, הצמרת המדינית והצמרת הביטחונית, עומדים ליד השטיח האדום, מצפים לראות מקרוב את האיש שעשה היסטוריה רק מעצם בחירתו לתפקיד נשיא המעצמה הגדולה בעולם. צעיר, נמרץ, מעודכן, שניסה ככל יכולתו להוכיח שהוא ידיד ישראל - אך עד ל"נאום ירושלים" שנשא למחרת בואו, לא כל כך הצליח. בכל פעם, הוא נשבע שהוא ערב לביטחונה של מדינתי. מה צריך יותר מזה כדי להתרגש, לחוש, כמו שאומרים את "משק כנפי ההיסטוריה". בבחירות לנשיאות ארה"ב ב- 2008 כאשר נאם את נאום הניצחון שלו בשיקגו, לפני המוני אמריקאים נלהבים, אפילו הזלתי דמעה.
ההיסטוריון הישראלי, פרופ׳ אבי בן צבי, מומחה בעל שם להסטוריה של ארה״ב, נשמע ברדיו נרגש אף יותר ממני. ״אני מרגיש כמעט כמו בעת נחיתתו של אנואר סאדאת בישראל (19 בנובמבר 1977).'' הוא גם הזכיר באותו הקשר את נחיתתו של ג׳ימי קרטר בישראל (1979(, וסיפר כי גם הנשיא האמריקאי לשעבר, שיחד עם נשיא מצרים לשעבר אנואר סאדאת וראש ממשלת ישראל מנחם בגין השלים את הטריו שחתום על הסכם השלום עם מצרים, דיבר אל הישראלים מעל לראשם של מנהיגיהם, ובעיקר מעל לראשו של בגין, באחד המשברים שקדמו לחתימה ההסטורית. בנאומו בכנסת אמר קרטר בצורה בוטה את מה שאובמה, בנאומו בבנייני האומה, רמז לגביו באלגנטיות - שעמי ישראל ומצרים מוכנים לשלום, אולם מנהיגיהם עדיין לא הוכיחו כי הם מוכנים להסתכן למענו. מעניין כיצד היה קרטר מתבטא היום, לו היה נשיא, ומעניין לא פחות כיצד מנחם בגין ז"ל היה מקבל את אובמה. האם היה מעז לומר לו: "בוא נתעסק רק בגרעין האיראני ונעזוב את הפלסטינים לאחר כך"?