קחו למשל את אריאל אטיאס, ממנהיגי תנועת ש”ס. שבע שנים הוא בפוליטיקה, את כולן עשה כשר בממשלה. בגיל 36 מונה לשר התקשורת בממשלת אהוד אולמרט, וכעבור שלוש שנים שודרג למשרת שר הבינוי והשיכון בממשלתו של נתניהו. חברו של אטיאס להנהגת ש”ס, אלי ישי, נבחר לכנסת לפני שבע עשרה שנים. ארבעה עשרה מתוכן הוא כיהן כשר בשלושה משרדי ממשלה שונים. ככה זה בש”ס: לא חשוב מי נמצא בשלטון, ליכוד, עבודה או קדימה, הם תמיד שם, שותפים נאמנים לכל ממשלה. בעשרים ותשע השנים שחלפו מאז נוסדה ש”ס כיהנו בישראל עשר ממשלות שונות, ש”ס הייתה שותפה לתשע מהן. ההקדמה הזו נחוצה כדי להבין עד כמה מטלטלת העובדה שבישראל עומדת לקום בימים האלה ממשלה ללא נוכחות של פוליטיקאים חרדים.
לצדה של ש”ס ניצבת יהדות התורה, אחותה המבוגרת והרזה יותר. בעוד מספר ימים יארוז ח”כ משה גפני את חפציו, וייטוש בצער כבד את לשכת יו”ר ועדת הכספים, המאחז הנצחי של מפלגת החרדים האשכנזים. תנו לפוליטיקאי מיהדות התורה לבחור בין ראש הממשלה לבין יו”ר ועדת הכספים – הוא יילך, בלי להסס, על האופציה השנייה. אין עוד מפלגה בכנסת שנאחזה בכזו אובססיביות במשרה אחת ספציפית לאורך כל כך הרבה זמן. לא לחינם חשקה יהדות התורה לאורך כל השנים דווקא בתפקיד הזה, לא במקרה שישה נציגים מטעמה עמדו בראש הועדה ברובן של 35 השנים האחרונות. משם היטיבו הפוליטיקאים החרדים לדאוג לסקטור ששלח אותם לכנסת. מכס יו"ר ועדת הכספים אין חשיבות לכמות המנדטים. יהדות התורה היא הרי מפלגה קטנה, בדרך-כלל חמישה מנדטים, או שישה, מה זה משנה. די להם בהשתלטות על הצומת המרכזי של העברת כספי המדינה, ומשם הם כבר יסתדרו.