סביר להניח שניהול המשבר בעזה לא יזכה את ג'ון קרי במועמדות לפרס נובל לשלום, לאו דווקא בגלל שהעדיף את הציר הטורקי-קטארי על פני ציר מצרים-סעודיה. המחדל של קרי חמור שבעתיים. ברגע הקריטי, כשנפלה לידו הזדמנות להפוך את המבוי הסתום הצבאי למנוף לפריצת המבוי הסתום המדיני, מזכיר המדינה האמריקאי שקע כטירון בביצה המזרח תיכונית. במקום לבצר את מעמדו של הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) כמפתח לפתרון הסכסוך, קרי שיחק לידי בנימין נתניהו שמעדיף לנהל את הסכסוך. המדינאי האמריקאי לא הבין שראש הממשלה נקלע למצוקה שהפילוסוף הגרמני גיאורג וילהלם פרדריך הגל איבחן כבר לפני יותר מאתיים שנה כ"אוזלת היד של המנצח". אוזלת ידו של נתניהו כתובה על כל קיר של בית הרוס בעזה, שתחתיו קבורים עשרות אזרחים חסרי ישע, ועל 56מודעות אבל שנתלו בערי ישראל.
גם אחרי שלושה שבועות של הפגזות, יותר מאלף הרוגים וכ-400,000 עקורים, חמאס מוסיף לשגר רקטות ללב ישראל. בדרג המדיני והביטחוני מבינים כעת, כי הכרעה צבאית תחייב כיבוש מחדש של כל רצועת עזה. משמעות הדבר היא קבלת האחריות לגורלם של 1.8 מיליון פלסטינים עניים, מובטלים ופגועים בגופם ובנפשם. בשליטתה של ישראל תהפוך עזה לזירה כאוטית שתשאב לתוכה את הארכי-פונדמנטליסטים ותתרחב גם לגדה. במקרה כזה עלולה להתפרץ בגדה אינתיפאדה שתקרב את קצם של אבו מאזן והרשות הפלסטינית ושל האסטרטגיה המדינית שלהם. שיתוף הפעולה עם מצרים, ירדן והמערב עשוי להסתיים, והיחסים של ישראל עם ארה"ב, אירופה ושאר העולם ייפגעו. וזאת מבלי להגיד דבר על היקף האבידות שהכיבוש בעזה יסב לשני הצדדים.