מאות האנשים שהצטופפו ביום ראשון (8 באוקטובר) באולם בראש העין, רותקו למסך הענק שעליו הוקרנה עדותה של שולמית מליק, בת 83. העדות כללה תיאור עוכר שלווה, שהעניק תוקף מוחשי לטענות על מנגנון מדינתי שפעל בתחילת שנות ה-50 לחטיפת ילדים של עולים מתימן ומסירתם לאימוץ במשפחות אחרות.
מליק, שעבדה בבית התינוקות במעברת קדימה כשהייתה בת 18, סיפרה שמדי פעם הייתה מגיעה לבקר במעברה קבוצת נשים מחו״ל - ומיד לאחר מכן היו נעלמים משם תינוקות. היא נזכרה בחשדות שלה שמשהו לא תקין מתרחש מתחת לאפה ובזעקותיהן של האמהות שהתבשרו שילדיהן אינם. רבים בקהל - אחים ואחיות של אותם תינוקות - לא יכלו לעצור את הדמעות. ההורים רובם כבר מתו או מבוגרים מדי מכדי להגיע לאירוע, אך האחים, בשנות השישים והשבעים לחייהם, באו כדי להחליף סיפורים שחוזרים על עצמם בדיוק מצמרר.