הימין הישראלי אינו טורח כבר להסתיר את תיעובו מפתרון הסכסוך על בסיס העיקרון של שתי מדינות עצמאיות, ישראלית ופלסטינית, ומתנגד גם לפתרון של ״אדם אחד - קול אחד״, שהוא העיקרון הבסיסי לקיומה של מדינה דמוקרטית. במקום זה, הימין מתיימר ביכולתו לנהל את הסכסוך במחיר מדיני, ביטחוני וכלכלי אפסי עד סביר, וטוען שאפשר לחיות לא רע בלי פתרון הסכסוך ועם פיתוח מואץ של ההתנחלויות. המשבר המתגלגל מאז הפיגוע בהר הבית (14 ביולי), שעלה עד כה במחיר חייהם של חמישה ישראלים וארבעה פלסטינים (לא כולל מבצעי הפיגוע), מלמד שגם בתחום ניהול הסכסוך, ממשלת נתניהו נוהגת כפיל בחנות חרסינה.
ניהול כושל של המשבר הסיר את הפלסטר שהימין התאמץ כל כך להדביק על הסכסוך, חשף את פצעי הכיבוש בפני הקהילה הבינלאומית ומאלץ אותה לעסוק בו. ממשלת הימין נתנה בשבוע האחרון דריסת רגל למעורבות מדינאים זרים בירושלים, ״בירת ישראל המאוחדת לנצח נצחים״. זו אותה ירושלים שכל אימת שמנהיג זר מעז למתוח ביקורת על הבניה במזרחה, נתניהו יורה לעברו את הקלישאה שלפיה אין שום הבדל בין ירושלים לתל אביב. נקל לתאר את הגיצים שהיו יוצאים מפיו של נתניהו אילו "השמאלנים" היו מעיזים אפילו לדון עם זרים בהסרת גלאי מתכות שהוצבו בכניסה להר הבית אחרי הפיגוע.