אני זוכר היטב את הלילה ההוא במערכת העיתון חדשות, שכבר מזמן נסגר, את הטורים הנרגשים מועמסים על העמודים המעוצבים בקפידה. גם את ההתלבטות בחדרו של העורך הראשי, יואל אסתרון, אני זוכר. ברור שתהיה כותרת ראשית חגיגית, אבל מעליה תהיה גם כותרת גג, שתעורר מחלוקת בתוך העיתון ואת רוגזם של חלק מקוראיו. נדמה לי שהנוסח של כותרת הגג הזאת היה: "ערפאת לא גינה את הטרור". קורטוב של מלח שנזרה כבר אז, בעיצומה של ההתרגשות, בלילה שבו נחתמו בוושינגטון הסכמי אוסלו בין ישראל לבין אש''פ. למחרת צלצלו הטלפונים, ונשלחו המכתבים הנזעמים. למה לקלקל, למה להבליט דווקא את זה, ועוד בעיתון שלנו, תומכי השלום.
אין טעם להתחשבן בדיעבד על התבונה שבניסוח הכותרת החמוצה ההיא. וגם לא בטוח שהחשבון אפשרי: שהרי, עשרים שנה בדיוק אחרי אוסלו – ההסכם הסודי נחתם בבירת נורווגיה ב-20 באוגוסט 1993, הטקס הפומבי בבית הלבן היה ב-13 בספטמבר - עוד אין הסכמה על השאלה החשובה מכולן: האם ההסכם נכשל ומי אשם בזה? האם הוא סימן את הדרך לדורות הבאים אף על פי שלא הביא את השלום מיד? האם היה בו פוטנציאל שהוחמץ, או שמא יסודו בטעות קונספטואלית של מי מהמעורבים? האם התקלות שבדרך נבעו מאי הבנה, מזדון, האם המעורבים בו התכוונו באמת, או שמא כל זה היה לא יותר מתרגיל הונאה מחוכם?